ראיון עם ד"ר דיויד גרייבס | רן בראון

ד"ר דיויד גרייבס הוא טיפוס יוצא דופן; גרייבס, בעל שלושה תארים בפילוסופיה, ידוע כמרצה כריזמטי ומבוקש במכללות ובאוניברסיטאות (המכללה האקדמית תל אביב יפו, אוניברסיטת תל אביב, מכללת לוינסקי ומכון אבני), פעיל כאמן-יוצר בתחום האמנות והמוסיקה, ואחראי על תחום האסתטיקה והפילוסופיה של האמנות באנציקלופדיה העברית. בחודשים האחרונים גרייבס מנחה באגף לאמנויות תהליך מחשבה אודות החינוך לאמנויות, שנקודת המוצא שלו היא טענתו כי אנו מצויים בראשיתו של עידן תרבותי חדש, שלאמנויות יש תפקיד מרכזי בו.

 
אתה טוען שאנחנו נמצאים בעידן תרבותי שונה מבעבר, ממש בראשיתו של שינוי עומק. תוכל להסביר את מהותו?
אני אכן מזהה שינוי שחל בשטח, ואני אומר זאת מצד אחד על סמך הניסיון שלי בהוראת סטודנטים מזה 25 שנה, אשר מעניק לי גישה מיידית להלכי רוח אינטלקטואליים ותרבותיים של החברה שלנו; ומצד שני אני פילוסוף, ולכן מורגל לנתח תופעות ולנסות להסביר דברים. מהפילוסופיה אני מאמץ מהלכים שמסבירים את מה שאני רואה בשטח. אלו הם מהלכים של התפתחות היסטורית של התרבות המערבית, שניתן לנסח בהתאם למודל של הגל: תזה-אנטיתזה-סינתזה. 
מאז הנאורות, התרבות המודרנית המערבית החליפה את הדת במדע, שהפך להיות המקור לכל ידיעה, ואליו, בהתאם, גם הופנו כל המשאבים שלנו. מערכת הערכים המערבית מושתתת על תפיסה שכלתנית הומניסטית של ההשכלה. המודרנה הבטיחה לנו את העולם כולו במונחים של חקירה מדעית, רציונלית, עולם שיש בו אמת אחת, מדעית. זוהי התזה במודל שאני מציג כעת. השיח לגבי אמנות אף הוא הושתת תחילה על היגיון כזה, אלא שעולם האמנות הוא הסימפטום לכך שמשהו השתבש: המתודה המדעית, השכל, היו אמורים לפתור הכול, ועולם האמנות טרף את הקלפים. במאה העשרים עולם האמנות הציג פלורליזם שלא נראה קודם לכן: במקום מודל יופי אחד יש רבים.
להופעתה של האנטיתזה תרמה העובדה שבמחצית המאה העשרים התרחש לראשונה דבר נוסף: נולד דור הבייבי-בום, שהיה לא רק בעל יתרון מספרי, אלא גם בעל אמצעים. לראשונה הופיע דור שהיה לו הזמן, ההשכלה והאמצעים לשנות את העולם; צעירים אלו קראו תיגר על אמריקה, נציגת העולם המודרני, והציגו מערכת ערכים שונה מזו של הדור שקדם להם. מרד הסטודנטים הוליד את הביקורת הנוקבת על המערב המודרני, שטענתה העיקרית היא שאין כל יסוד למערכת הערכית שהמערב מושתת עליה למעט אינטרסים וכוח. הפוסט-מודרנה הציגה תמונה של ריבוי ערכי, שהכוחות המאסיביים של המערב המודרני והמדע שלו השתיקו בכוח. 
במלים אחרות, מתרבות מודרנית בעלת מערכת ערכית ברורה, הגמונית ואף דכאנית ("זאת האמת!"), עברנו לתרבות פוסטמודרנית ("אין אמת!") - מתזה לאנטיתזה, שהציגה ביקורת מוצדקת בהחלט - אלא שלא צפינו שכאשר ההיגיון של האנטיתזה יגיע לפיתוח מלא ניוותר עם ניהיליזם. בשנות האלפיים הגענו בדיוק לכך – אין אלוהים, אין מוסר, אין צדק, אין יופי, אין אמת. למעשה, מאז 1995 הלך הרוח שמבטאים הסטודנטים הוא שברור מאליו שאין אמת. אלא שלטענתי, גם השלב הזה, האנטיתטי, נגמר. התרבות שלנו נמצאת במשבר ערכי, וכעת משסיימה את שלב הדה קונסטרוקציה, היא נכנסת אל שלב חדש, אל רה-קונסטרוקציה; גמרנו עם שלב הערכים המוחלטים של המודרנה והמדע, וגמרנו גם עם שלב הדקונסטרוקציה, ואנחנו נכנסים כעת לשלב השלישי: סינתזה.

אם כך, מדוע אתה מייחס לאמנויות תפקיד מרכזי בשלב הנוכחי, ה"רה-קונסטרוקטיבי"?
האמנות היא "נדמה לי". כל אמנות היא נדמה לי. לכן לשחק בעברית זה to act וגם  to play. אמנות היא בדיה, היא פיקציה, והיא אמורה להיות כזו. כאשר רוצים לשקול משהו אחר מהקיים, הרבה פעמים, אי אפשר לבדוק באופן קונקרטי, בחיים האמיתיים, מהן ההשלכות של העמדה החדשה, כי זה עלול לגרום לכך שאנשים ימותו. אם, למשל, אני רוצה לשקול את הדת כמערך תרבותי ערכי ולא כדברי אלוהים חיים, אם אעשה זאת הלכה למעשה בעולם האמיתי, אנשים ימותו בהמוניהם. אנחנו יודעים זאת כי כבר עשו זאת. מה עושים? משחקים ב"נדמה לי", כותבים מחזה, כותבים שיר (זוכר את "Imagine" של לנון?), עושים את זה באמנות, זה לא "על אמת" ואנשים לא מתים. האמנות יכולה לעשות דברים שאי אפשר לעשות בעולם האמיתי, לכן כשעולה רעיון חדש מוצאים את הדרך לנסותו באמנות - האמנות היא האוונגרד, היא הולכת לפני המחנה.
וזו סיבה מספקת לחייב את מערכת החינוך להפוך את האמנות לחלק אינטגרלי ממנה?
זו לא סיבה מספקת, אבל זה צעד הכרחי. סיבה מספקת היא הצורך בתיקון הטעות ההיסטורית שעשתה התרבות כאשר השקיעה את כל המשאבים שלה במדע ולא בדברים אחרים. הטעות הזו באה לידי ביטוי בכך שמרבית האנשים לא יודעים מיהו אלכסנדר באומגרטן, מי שהמציא את האסתטיקה כתחום. באומגרטן טען שהמפעל המדעי חסר, ויש להשלים אותו באמצעות האמנות. בניגוד להשכלה, שטענה שיש רק דרך אחת להבין דברים - שכל ורק שכל, באומגרטן טען שיש שתי דרכים להבין דברים, שכל וחוש. לטענתו, הכרה חושית מנוגדת להכרה שכלית, אלו שתי דרכי הכרה שחייבות להיות מנוגדות כדי להשלים זו את זו: מה שאחת אינה רואה האחרת משלימה. ההכרה השכלתנית מתפתחת באמצעות   המדע שנקרא לוגיקה, ואילו ההכרה החושית פועלת ב"לוגיקה" משלה, הלוגיקה של החוש, שנקראת אסתטיקה. באומגרטן נשכח מפני שהתרבות קדימה את רעיונותיו של מי שדחף להכרה השכלית בלבד. זו טעות היסטורית שעלינו לתקן. 

ואיך עושים זאת?
מתחילים לתת תשומת לב לאופן שבו מפתחים את יכולת החשיבה האלטרנטיבית, הווה אומר התחושה, הרגש, האינטואיציה, וזה לא פחות חשוב מאשר איך מנתחים. אם הדבר היחיד שאתה לומד בשיעור ספרות זה איך לנתח שיר של ביאליק, ואתה לא קולט את השיר, אם אתה לא מבין את השיר או למה זאת אמנות גדולה, אז יצאת בלא כלום. מה שנכון לגבי ביאליק נכון גם לגבי היסטוריה ומדע. אם אתה מרוקן את המדע מתחושות הבטן, ההרפתקנות, הסקרנות היצירתית גרידא, כלומר כל המרכיבים הלא-שכלתניים - הרסת את המדע. כלומר, לצד הלימוד כיצד לנתח, עלינו ללמד איך מרגישים. איך מלמדים את זה? באמצעות אמנות. לכן החינוך לאמנות צריך לעבור לקדמת סדר העדיפויות. על כל שעת מדע צריכה להיות שעת אמנות. 
השכלתני והחושי, האנליטי והאינטואיטיבי, קיימים בנו במקביל כל העת, כך אנו בנויים. מערכת ההשכלה שלנו בודדה את השכלתני וטיפחה רק את האנליטי - אנחנו יודעים לנתח כל דבר, מצפרדע ועד לשיר של ביאליק, אבל להרגיש, לחוות, להבין מתוך הדבר עצמו, בזה כשלנו, ואת זה צריך לשנות. מערכת החינוך צריכה לתת לכך מענה בצורה מושכלת, אחראית ויעילה – והמענה הזה כבר קיים! במערב המודרני פיתחנו תחום שמבחינת היכולות האינטואיטיביות, החושיות והחווייתיות שלו הוא יחיד במינו - האמנות. במקום לחפש את הפתרון במקומות אחרים, אני מציע שנחפש את הפתרון במקום שהוא כבר ישנו. כבר המצאנו אותו בדמות התחומים המשלימים זה את זה: לוגיקה ואסתטיקה, מדע ואמנות. 

אתה מרבה לעסוק בדבריך ביכולת של האמנות לפתח מיומנויות וכשירויות בתחום האסתטיקה. מה לגבי שאלת התוכן? מה בעצם עלינו ללמד?
יש לי רק חלק מהתשובה במקרה הזה, והוא קשור בתיאוריה המוסדית של עולם האמנות; מוסדות הם מערכות דמויות משחק. אם משחקים על פי כללי המשחק, מקבלים את הערכים אליהם אנו כמהים. תולדות האמנות הם הסיפור ההיסטורי, העובדתי, של החיפוש אחר מימוש היפה. אנחנו כל הזמן מחפשים איך לייצר יופי, הערך שאותו מוסד האמנות מייצר. בהתאם לזאת, אי אפשר ללמד אמנות מבלי ללמד תולדות האמנות. לכן אם רוצים ללמד מישהו מהי אמנות, אז לצד החוויה – כלומר לשחק את המשחק עצמו: לצייר, לרקוד – חייבים לתת לו את כללי המשחק, אחרת הוא לא יבין איך כל הדבר הזה עובד. וכללי המשחק הם תולדות האמנות. 
הכוריאוגרפית מרתה גרהם באה עם מערכת כללים חדשה, אבל היא ידעה, כמו כל המהפכנים האמנותיים, שאלו מקבלים את משמעותם לא מהטבע ולא מאלוהים, אלא מתולדות המחול, מכללי המשחק שקדמו לה. אם אתה לא מבין את המהלך הזה, אין לו משמעות. לכן לימודי תולדות האמנות הם חיוניים. האמנים יודעים זאת. כילד לא ידעתי שביטלס בלי בטהובן זה לא בא בחשבון, אבל פול מקרטני ידע זאת היטב... לכן צריכים ללמד לצד הציור - תולדות הציור, לצד המחול - תולדות המחול. יש צורך לתאם בין הלכה ומעשה – ללמוד כללי משחק ולשחק אותו. כך מבינים. 
עם זאת, כאשר עוסקים בחינוך חשוב לא לחזור על טעותו של הפוסטמודרניזם, שהביקורת שלו הייתה מוצדקת אך הוא שפך את התינוק עם מי האמבט. פריעת הצורה, האנטיתזה, הן חלק מהתפתחות תקינה של התרבות, אבל צריך להיזהר שלא לחסל את הכללים עצמם, לא לפרק את המערכת. חלק מטעיות העבר הוא שמתוך רצון שלא להיות קונפורמיסטים ולשבור כללים, נוצרה תרבות שלמה של אנשים שמפרים כללים מבלי לדעת למה או אילו כללים הם מפרים בכלל. עלינו להישמע לביקורתו של הפוסטמודרניזם, להשאיר את הדלתות פתוחות לפלורליזם, לא לחשוב שיש מקור אחד מוחלט ויחיד, להקשיב ל'אחר' ולהכיר בכך שהמוסדות פועלים באופן כוחני, אבל אסור לנו להשליך את המערכת עצמה, לזרוק את הטוב עם הרע, אחרת ניקלע לניהיליזם. 
קן רובינסון, האורים והתומים של הרפורמות הנוכחיות במערכת החינוך האנגלו-אמריקאית, שם את האצבע על הטעויות המרכזיות של מערכת החינוך, כמו למשל הביסוס של בית הספר על מודל בית החרושת במהפכה התעשייתית, אבל גם הוא לא הפנים את החשיבות המכרעת והעליונה של המוסד עצמו, של המערכת. המערכת זקוקה לתיקון, אבל לא לביטול מוחלט שלה. הוא מספר סיפור על ילדה שמציירת את אלוהים, ובתשובה לטענה שאיש אינו יודע כיצד הוא נראה, משיבה: "בעוד חמש דקות הם ידעו". יש בעיה בסיפור הזה: זה לא נכון! אנשים לא ידעו איך נראה אלוהים אחרי הציור שלה... את זה הוא שוכח. יש בכל זאת אמת שנמצאת שם, ואי אפשר לעצור את הסיפור כשנוח לנו. 

לסיכום, מדוע חשוב החינוך לאמנויות דווקא בעת הנוכחית?
אנו נדרשים כעת לכינון מחדש של התרבות, לרה-קונסטרוקציה ערכית; מכיוון שמוסדות מכוננים ערכים, ואין מוצלחת יותר מהאמנות למלא את החלל התרבותי שהותירה ההתמקדות במדע, חשוב כל כך לטפח את החינוך לאמנויות, ולאפשר לאמנות ולמדע גם יחד להוביל את המהלך החשוב הזה בזמננו.