תפיסתו הפדגוגית של רובינסון מכוונת להוראה בשתי דרכים משלימות: עשייה והערכה, והאמנויות משמשות אותו כדי להסביר תפיסה זו, כאשר בעשייה כוונתו להפקת יצירות של התלמידים עצמם, ואילו הערכה היא הקניית היכולת להבין ולהעריך יצירות של אחרים: "שתי הדרכים הללו חיוניות באותה מידה לחינוך לאמנות דינמי ומאוזן. העשייה כוללת התפתחות בו זמנית של הקול היוצר האישי ושל המיומנויות הטכניות שבאמצעותן יבוא הקול הזה לידי ביטוי. וההערכה כוללת ידע קונטקסטואלי מעמיק בעבודות של אנשים אחרים – איך, מתי ומדוע הן נוצרו – ויכולת גדלה והולכת לשפוט אותן בצורה ביקורתית מבחינה אמנותית ואסתטית, ולהגיב עליהן בהתאם". תוכניות הלימודים באמנויות הנלמדות כיום במערכת החינוך בישראל מבוססות אף הן על ארבעת ההיבטים הללו, אשר באים לידי ביטוי בעשייה ובהערכה של התחומים הנלמדים: אמנות חזותית, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה ומחול. אולם לטענת רובינסון, עבודה יצירתית בכל תחום מחייבת שליטה בהיבטים הרעיוניים והמעשיים שעיצבו את התחום הזה והבנה של המסורות וההישגים שעליהם הוא מבוסס, ולכן את ארבעת התחומים הללו של התפתחות – היצירתי, הטכני, הקונטקסטואלי והביקורתי – יש ליישם גם בכל המקצועות האחרים של תוכניות הלימודים. במלים אחרות, רובינסון עומד על כך שהחינוך לאמנות מספק דגם פדגוגי מוצלח ומתקדם עבור ההוראה בכלל. כך למשל הוא מתאר מורים טובים לדרמה כ"מומחים בהצגת שאלות שתלמידיהם צריכים לענות עליהן בעצמם". לטענתו, "הם יודעים לפשט תהליכים מורכבים של חקירה משותפת ומעודדים העלאת שאלות אישיות שעליהן נשענת לעתים קרובות מאוד הלמידה המעמיקה. דרמה מותנית בעבודה קבוצתית אגב בחינה יסודית של הנושא, והמורה עומד לרוב בצד, מדריך ומייעץ, מכוון את שאלות התלמידים ואת תשובותיהם כדי שילמדו זה מזה". רובינסון מתאר כיצד בשנים האחרונות אומצו חלק מהטכניקות הללו גם בהרבה מקצועות לימוד אחרים, בין היתר במגמה שמכונה "הכיתה ההפוכה".

ניתן ללמוד על חשיבותו של החינוך לאמנות לכלל התלמידים, חרף העובדה שרובם לא יעסקו באמנות בחייהם הבוגרים, משני סיפורי מקרה שמציג רובינסון בספרו. האחד הוא מודל חינוכי אמריקאי שנקרא A+. מודל זה התחיל כפרויקט של 'מכון קינן' לאמנויות, שבמסגרתו שאלו אנשי המכון שאלות כמו "מה יקרה אם יתחילו להתייחס אל האמנויות ברצינות? אם ילמדו באמצעות האמנות וילמדו על האמנות, האם תהיה לזה השפעה? ואם תהיה השפעה, איך היא תבוא לידי ביטוי?" אנשי המכון יצרו תוכנית ניסיונית, בהשתתפות עשרים וחמישה בתי ספר בצפון קרוליינה, ובמשך ארבע שנים בדקו מה בתי הספר האלה עושים כדי לענות על השאלות האלה. הם גילו שבתי הספר הללו מקבלים על עצמם מחויבויות שונות, ביניהן מחויבות להתנסות מעשית וללמידה מהעולם האמיתי, מחויבות לדרכי למידה רבות ושונות, מחויבות לשיטות הערכה משופרות וגם מחויבות לאמנות בכל יום ולכל ילד. בתי הספר הללו משיגים במבחנים תוצאות גבוהות מהממוצע, יש להם פחות בעיות משמעת ויש להם את מה שמכונה "פקטור ההנאה" המבוסס על מידת ההנאה שמגלה התלמיד. גם סקרי שביעות הרצון של המורים בבתי הספר הללו מעלים שהם מרוצים יותר ומרגישים שהיכולת שלהם טובה יותר. 

סיפור מקרה נוסף, המציג את חשיבותו של החינוך לאמנויות בעולם העכשווי, הוא זה של האקדמיה לאמנויות של בוסטון, בית ספר תיכון מקומי שהוקם ב-1998 ומשלב לימודי אמנויות עם לימודים עיוניים כלליים. אן קלארק, מנהלת האקדמיה, מתארת את הצלחתה: "העולם של ימינו דורש חשיבה יצירתית ובין תחומית. נראה לי שזאת הסיבה שהתלמידים שלנו מצליחים כל כך. זה מה שאנחנו שומעים מהקולג'ים שלהם. הילדים שלנו מוכנים לקחת סיכונים, להשתמש בדמיון, לעבוד קשה ולשתף פעולה עם אחרים. הם יודעים לקבל ביקורת, כי זה חלק חשוב מהחינוך לאמנות. בדיקה מחדש, ביקורת ומשוב הם חלק מהותי ובלתי נפרד מהאמנות [...] אנחנו מעודדים את הילדים שלנו להמציא בעצמם את התשובות שלהם, להגן עליהן בזמן הביקורת ולבדוק אותן מחדש". המיומנויות הנרכשות באמצעות החינוך לאמנויות משמשות את בוגרי בית הספר, גם כאשר מרביתם לא עוסקים בסופו של דבר באמנות: "אחד מחברי מועצת המנהלים שלנו הוא מנהל רם דרג בתעשייה. לדבריו, הוא נמצא כאן משום שבזמן הגיוס של עובדים חדשים, הוא תמיד רוצה למצוא את האיש שיודע לנגן בכינור. הוא מחפש מישהו עם רקע באמנות כי הוא יודע שהאדם הזה הוא יצירתי ובעל דמיון מפותח. שהוא הוכשר להסתכל על בעיות במבט לא שגרתי. ואת ההכשרה הזאת מספק החינוך המבוסס על אמנות".
 
צפו כאן בהרצאה מאוירת של  רובינסון אודות שינוי פרדיגמות חינוכיות:

​