top of page

חינוך למשמעות: לימודי האמנויות כמענה לאתגרי החינוך במאה ה-21

ראיון עם ד"ר אמנון כרמון | רן בראון
ד״ר אמנון כרמון הוא ראש חטיבת החינוך במכללת ספיר ומרצה במכללת בית ברל. בעבר ניהל את מכון כרם להכשרת מורים בירושלים וכיום מלווה בתי ספר בתהליכי שינוי פדגוגי. בשנים האחרונות מקדם כרמון תפיסה חינוכית כוללת חדשה לבית הספר במאה ה-21 אותה הוא מכנה "חינוך למשמעות", שביסודה הדגם הפדגוגי של הוראת האמנויות המעשיות. בראיון זה מסביר כרמון כיצד הפכו בעיניו דווקא לימודי האמנויות למענה הטוב ביותר לאתגרי החינוך בעת העכשווית. 


צפו כאן בד"ר כרמון מתאר כיצד מסייעים לימודי האמנויות בבניית זהות אישית וקבוצתית:

כיצד נעשו דווקא לימודי האמנויות דגם עבור התפיסה החינוכית שגיבשת? כחוקר חינוך מאמריך בעבר התמקדו בנושאי הוראה ולמידה, ארגון ידע בחינוך, הכשרת מורים וכיו"ב - כיצד הפכו לימודי האמנויות למושא מחקריך?
התחלתי להתעניין בחינוך לאמנויות דרך העניין שלי בפדגוגיה באופן כללי. שמתי לב לשני דברים: ראשית, שהתלמידים באמנויות הכוללות בבסיסן יצירה פעילה בנוסף על ההיבט התיאורטי, מתנהגים באופן שונה מיסודו מהאופן בו הם מתנהגים בשיעורים האחרים בבית הספר. זה כמובן לא גורף – הדבר תלוי מורה, סיטואציה, קבוצת התלמידים – אבל בגדול, יש הבדל משמעותי בינן לבין שאר הלימודים בבית הספר. זה ממש "עולם אחר" במקרים רבים, ולכן ביקשתי לבחון מה מתרחש שם. 
שנית, הגישות הפדגוגיות שאני מתעניין בהן - הוראה לשם הבנה, חינוך למשמעות – הן תפיסות של הוראה ולמידה, שמציבות במוקד הבנה מעמיקה יותר של התוכן הנלמד, ודרך זה טיפוח והעמקה של הבנת העצמי על כל רבדיו. במהלך השנים נתקלתי יותר ויותר בחוקרים ואנשי חינוך שמעצבים דגמים וגישות פדגוגיות ברוח זו, אשר דפוסי ההוראה והלמידה של האמנויות משמשים עבורם מקור להשראה באופן מובלע או מפורש. כך יצא ששני הדברים התחברו.
זה התחיל בעיקר כהתרשמות מתוך המפגש שלי עם הנעשה בשטח. במשך הזמן הבנתי שמתרחש כאן משהו אבסורדי: דווקא תחום האמנויות, שאין טוב ממנו לפיתוח הכישורים החיוניים להתמודדות עם אתגרי המאה העשרים ואחת הוא זה שנדחק לשוליים בעשורים האחרונים. כוונתי לכישורים כמו יכולת לבחור תחום עניין שמתאים לנטיותיך ולכישרונותיך, יכולת ללימוד מעמיק של נושא מתוך מוטיבציה פנימית, פיתוח של הבנת העולם והבנת העצמי, ולשורת כישורים אינסטרומנטליים להצלחה בכלכלת ובחברת הידע כמו שימוש מיומן בטכנולוגיות מתקדמות, יכולת תכנון וביצוע של פרויקט מורכב, התמדה במשימה ועוד.


מדוע זה מתרחש? מדוע מקצועות האמנות נדחקים לשוליים בבתי ספר בישראל ובמדינות אחרות?
התופעה הזו מונעת על ידי תהליכי הגלובליזציה והפחדים שהם מעוררים: פחד כלכלי, שדוחק את האמנויות לטובת תכנים הנתפסים כחיוניים לכלכלה, שספק רב אם הם אכן החשובים ביותר; ותבהלה תרבותית – חשש שתרבות גלובלית שמועברת דרך אמצעי התקשורת תפגע בזהות התרבותית והלאומית שלנו – שדוחקת את האמנויות לטובת תכנים לאומיים ובמקרים רבים לאומניים, שמטרתם חיזוק זהות לאומית צרה על חשבון טיפוח מחשבה ביקורתית ופתוחה לעולם. 


מה אם כן היה השלב הבא בהתפתחות התפיסה החינוכית שלך, ומקומן של האמנויות במסגרתה?
בעקבות ההתרשמות מהנעשה בשטח התחלתי לחקור את התחום ולכתוב עליו. פרסמתי, בין היתר, מאמר בשם "הפרדוקס של לימודי האמנויות" (הד החינוך, 2012), ובו טענתי שדווקא לימודי האמנויות הם המענה הטוב ביותר לאתגרי החינוך בגלובליזציה: הם מהווים מודל מצוין להוראה ולמידה במיטבם, ובמקביל, הם מקנים מיומנויות לכלכלת הידע ומטפחים ידע וכישורים הנחוצים לדיאלוג פורה עם התרבות הגלובלית. כאשר שר החינוך הקודם שי פירון קידם את הלמידה המשמעותית, הצעתי את לימודי האמנויות כדגם מוצלח ביותר ללמידה משמעותית שאפשר לאמץ – לפחות באופן חלקי – גם בתחומים אחרים. בהמשך התבקשתי על ידי מנהלת האגף לאמנויות במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, להוביל את כתיבת נייר המדיניות של האגף. לצורך כתיבת המסמך הוקם צוות חשיבה שבו נטלו חלק חמשת המפמ"רים של האמנויות השונות, מדריכים, מנהלים, מורים ואנשי אקדמיה, ובמשך שנה גיבשנו את המסמך שנקרא "חינוך ראוי לאמנויות במאה ה-21". המסמך מציג ומנמק את הצורך בשינוי יסודי בתפיסה, במעמד ובהיקף של לימודי האמנויות בבתי ספר בישראל.


במאמר שפרסמת לאחרונה אתה טוען כי השאלה שהחינוך למשמעות מציב היא גם מה ראוי ללמד, ולא רק באיזה אופן, "כדי שהלומדים ישיגו את ההבנה החשובה והמעמיקה ביותר של העולם שבו הם חיים". האם לאמנויות יש מקום בעיניך גם במסגרת התוכן הראוי בחינוך למשמעות, ולא רק כדגם עבור האופן שבו יש לחנך למשמעות?
חינוך למשמעות הוא תפיסה כוללת שבתוכה יש מקום נרחב לחינוך לאמנויות, לא רק כדגם פדגוגי אלא גם כתחום תוכן חשוב ביותר בפני עצמו. החינוך לאמנויות הוא אחד המקומות הטובים ביותר לטיפוח שני המובנים של 'משמעות' ב'חינוך למשמעות': האחד, משמעות כהבנה ופשר של המציאות, והשני, משמעות כתכלית וטעם לחיים. במובן הראשון, מטרת החינוך היא לפתח את הבנת הלומד: הבנה של העולם והבנה של עצמו. הבנת העצמי מובילה ישירות למובן השני של החינוך למשמעות, אותו ניתן לממש בבית הספר באמצעות זימון של התנסויות לימודיות העשויות להוות לתלמידים מקור למשמעות וטעם לחיים. האמנויות הן התחום הלימודי הטוב ביותר למימוש של שניהם. היצירה האמנותית מזמנת התנסויות שבהן אנחנו מבררים מה אנחנו באמת רוצים מעצמנו – אנחנו לא רק לומדים להכיר את עצמנו אלא גם יוצרים את עצמנו, ממש כפי שבתהליך היצירה אתה מחפש, מבין ויוצר כאחד מבלי לדעת מראש מה יהיה התוצר הסופי.
שאלת הצידוק של לימודי האמנויות מציפה דילמה שהעסיקה, ועודנה מעסיקה, אמנים ואנשי חינוך העוסקים בחינוך לאמנויות. ללימודי האמנויות יש הצדקה פנימית עמוקה, כלומר האמנות חשובה בפני עצמה. היא מהווה 'תכלית אחרונה' בחינוך, אם להשתמש במונח שטבע אריסטו, כלומר תכלית שלא מחייבת צידוק מעבר לה על בסיס הטעמים שכבר ציינתי. לכן, בעיניי, חיוני לכל אדם להיפגש עם האמנויות השונות בבית הספר באופן רחב ומתמשך, כיוצר או כשוחר אמנות. אולם, עבור מערכת חינוך שנמצאת בתבהלה כלכלית ותרבותית הטיעון הזה איננו מספק. על מנת לשכנע את קובעי המדיניות החינוכית בישראל, ובמדינות רבות אחרות, בחשיבות של לימודי האמנות, יש צורך להציג גם שורה של הצדקות אינסטרומנטליות, שמדגישות את היתרונות הקוגנטיביים, החינוכיים, התרבותיים, החברתיים והכלכליים שלהם. זו הסיבה שבנייר המדיניות של האגף לאמנויות, יתרונות אלה מוצגים כמעגלים קונצנטריים סביב המעגל של ההצדקה הפנימית של האמנויות. ההצגה המשולבת של הערכים הפנימיים של החינוך לאמנויות בצד יתרונותיהם האינסטרומנטליים רבי החשיבות אמורה לשכנע כל אדם רציונלי, שמקומן הראוי של האמנויות הוא כמקצוע ליבה מרכזי במערכת החינוך בישראל.


במסגרת לימודי האמנויות עצמם, אילו תכנים מתחייבים מתפיסת החינוך למשמעות?
במסגרת החינוך למשמעות חשוב שלומדים צעירים ייפגשו בארבעה מעגלי משמעות שמזינים זה את זה: העצמי, הקהילתי, הלאומי והסביבתי-גלובלי. חיוני שתכנים מרכזיים מארבעת המעגלים הללו יבואו לידי ביטוי בתכניות הלימודים לאורך שנות הלימוד בבית הספר. באמנויות כל ארבעת המעגלים הם חלק אינטגרלי מהתחום. האמנויות הן הזדמנות נפלאה להכיר את עצמך, ולהכיר את התרבות הקהילתית והלאומית שלך, במיוחד כאשר יש כזו עשייה מרשימה ומפותחת בתחום האמנויות בישראל, והן גם מהוות הזדמנות טובה להתחבר למגמות ולתהליכים תרבותיים שמתרחשים בעולם הרחב. יותר מזה, לימודי האמנויות מאפשרים מפגש פורה ומעניין בין מעגלי המשמעות הללו. למשל, אפשר לבחון כיצד תהליכים ומגמות בתחום התרבות והיצירה בעולם משתנים ומקבלים צביון אחר כשהם מגיעים לישראל, או כיצד אני מתמקם ופועל באופן אישי מול תופעות גלובליות. 
היבט תוכני נוסף שחשוב להביא לידי ביטוי בחינוך לאמנויות הוא המתח שבין המגוון התרבותי לבין המצע התרבותי המשותף: מחד, צריך להקפיד על כך שלימודי האמנויות ייתנו ביטוי למגוון סגנונות ודרכי ביטוי שונים. יש להיזהר מהשתלטות דפוס תרבותי אחד, טרנדי, הגמוני או אחר על תכני הלימוד. מאידך, לימודי האמנויות מאפשרים יצירה של מצע תרבותי משותף לשוחרי האמנות והתרבות בישראל. לאמנים קשה ליצור יצירות עמוקות, שכוללות מערכת הרמזים ענפה, ושאינן מתקשרות רק עם מיעוט קטן של יודעי חן, אם מרבית קהל שוחרי האמנות לא מכיר את ההקשרים האמנותיים אליהם רומזת היצירה. לימודי האמנויות בבית הספר יכולים, אפוא, להוות תשתית מצוינת ליצירת בסיס רחב יותר של היכרות עם מושגים ועבודות בתחומי התרבות השונים. לכאורה אלו צירים סותרים – יצירת תרבות משותפת מול גישה רב תרבותית שמדגישה את השונות, אלא שאני רואה את היחס ביניהם כדיאלקטי, המתח ביניהם פורה ומפרה. 
התכנים הנלמדים באמנויות צריכים, אם כן, לזמן לתלמידים מפגשים פעילים בין הצירים השונים: בין הפרטי למקומי ולגלובלי, בין המגוון הרב תרבותי לתשתית התרבותית המשותפת, וצריך, כמובן, להשאיר מרחב גדול של תכנים לבחירה של המורים, כפי שמתקיים גם היום, בתוכניות הלימודים בתחומי האמנויות.

 
האם קיימות דוגמאות ממשיות של הצלחה בשילוב לימודי האמנויות בחינוך הכללי? האם יש דוגמאות למימוש החזון שאתה מציג שאנו יכולים ללמוד מהן?
כאשר מביטים בנתונים האמפיריים אנחנו רואים, שבמרבית הארצות המצליחות ביותר בהיבטים המדידים של הוראה ולמידה, האמנויות תופסות מקום נרחב. כך למשל בפינלנד, יפן, קוריאה ומדינות נוספות, נמצא מתאם גבוה בין מספר שעות הלימוד באמנויות לבין ההישגים בתחומים כמו מתמטיקה, שפה ומדעים. גם בארץ, במחקר שערך נחום בלס, נמצא מתאם חזק דווקא בין היקף שעות הלימוד באמנויות לבין הישגים גבוהים במתמטיקה. כלומר, לימודי האמנויות אינם באים על חשבון הישגים בתחומים אחרים אלא דווקא מחזקים אותם. מדוע זה קורה? ייתכן שזה קשור בתכונות מהותיות של האמנויות עצמן: ברגע שיש לתלמיד מקום בבית הספר אליו הוא מחובר באופן אישי ורגשי, זה בהרבה מקרים מחזק את תחושת השייכות שלו לבית הספר, ועוזר לו לגייס מוטיבציה ללמידה גם בתחומים אחרים. כמו כן, הכישורים שהאמנויות מטפחות בקרב התלמידים – יכולת התמדה, יכולת להוצאה מהכוח אל הפועל, עבודה מאומצת לאורך זמן, חשיבה ביקורתית – אם הם מועברים להקשרים אחרים, מסייעים גם הם. השילוב המנצח הזה נבחן כבר שנים רבות במדינות ובבתי ספר שונים, והוא מאושש אמפירית שוב ושוב. 


מהם המהלכים שמערכת החינוך בישראל צריכה לנקוט על מנת שכל אותם יתרונות הטמונים בלימודי האמנויות יוכלו להתממש?
דבר ראשון, ברמה הכמותית, צריך להשוות את היקף שעות לימוד האמנויות בבתי הספר בישראל להיקף שעות לימוד האמנויות הממוצע במדינות ה- OECD. מעבר לכך, האמנויות צריכות להיות מקצועות חובה, ולהפוך לתחום ליבה בכל דרגי הלימוד בבית הספר. חשוב שכל תלמיד בישראל יפגוש באמנויות השונות באופן עוקב ושיטתי לאורך שנותיו במערכת החינוך, וצריך, במקביל, לאפשר לו בחירה רבה בין התחומים. לנו כאנשי חינוך יש אחריות להציג לתלמידים תחומי משמעות שונים ומגוונים במסגרת בית הספר, והאמנויות צריכות להיות חלק מרכזי מאותם תחומים. כל זה לא יוכל להתקיים באופן מספק ללא השקעה גדולה בהכשרת מורים לאמנויות השונות ובליווי מקצועי שלהם בשדה. מעבר לזה, חיוני ליצור בבתי הספר מרחבים פיזיים שמתאימים ללימוד האמנויות, ולאפשר תנאים מתאימים ללמידה כמו למשל צמצום מספר התלמידים בכיתת האמנויות. אם נצליח לעשות זאת, וזה בהחלט בהישג ידינו, נזכה לא רק לבתי ספר טובים יותר, אלא גם לחברה ולתרבות טובים יותר.


אתה עוסק בחשיבה על מערכת החינוך כבר זמן רב. מה להערכתך הסיכוי שבית הספר אכן ישתנה באופן שאתה מבכר?
שנים נהגתי לומר, בצער, שעד היום בית הספר קבר את כל מספידיו. הספדים על בית הספר הקיים נשמעו כבר לפני מאה שנים, וביתר שאת בשנות השישים של המאה העשרים. על אף ההספדים, בית הספר עדיין חי ובועט, ולמעשה לא השתנה הרבה. בעוד הכול משתנה מסביב – המשפחה, ההורות, הילדות, הכלכלה, המבנים הפוליטיים וכמובן טכנולוגיות המידע והתקשורת – בית הספר נותר איתן, והגרעין הפדגוגי שלו – אופי המפגש בכיתה בין המורה, התוכן והתלמידים – נותר דומה למדי לבית הספר של המאה הקודמת. לאחרונה החששות שלי השתנו. יש מקום לחשש שהשינויים הטכנולוגיים ירוקנו את בית הספר מתוכן, ושהוא ישתנה במהירות יחסית אבל לאו דווקא לכיוונים טובים. אם המטרה בפועל של בית הספר תמשיך להיות מסירת מידע בשיעור ואחזור שלו במבחן, ואם את המידע הבסיסי הזה אתה יכול להשיג בצורה טובה ומהירה יותר מהאינטרנט, אז באמת בשביל מה אתה צריך את בית הספר? השאלה הזו ברורה היום לתלמידים ולמורים כאחד. הבעיה שלנו כיום היא הצפת מידע לא מחסור במידע, ובית הספר במתכונת הנוכחית רק מחמיר אותה. קשה לראות איך הוא יוכל להמשיך ולפעול לאורך זמן במבנה הנוכחי שלו. הקליפה אולי תחזיק, אבל כבר כעת הוא הולך ומאבד בהדרגה את הצידוק לקיומו. 
לאור זאת, ברור לכולם שבית הספר במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, ולכן רבים מדברים עכשיו על הצורך בשינויים ונשבעים למולך החדש – "החדשנות". אבל חדשנות ושינוי אינם חיוביים כשלעצמם, תלוי מה טיבו של השינוי והחידוש המוצע. לא מעט שינויים בבית הספר, ובחברה בכלל, הובילו דווקא להרעה של המצב הקיים. ההתרשמות שלי היא שמרבית החלופות המוצעות כיום לבית הספר הן שטחיות וחלקיות, ואינן מתמודדות עם שאלות היסוד של החברה והתרבות העכשווית והעתידית. לצערי, מרבית השינויים והחדשנות בחינוך כיום נובעים בעיקר ממניעים כלכליים, הם אינם מובלים על ידי אנשי חינוך, והם אינם מתבססים על מחשבה רצינית ושיטתית על מטרות החינוך בימינו. דרוש, אפוא, תהליך שיטתי של חשיבה על מטרות העל של החינוך ועל בעיות היסוד בעת הזו, וחשוב ביותר שאנשי החינוך ייקחו אחריות על הובלתו. אם זה לא יקרה, והובלת השינוי בחינוך תישאר נחלתם של אנשים שרואים בבית הספר בעיקר אמצעי לקידום מטרות כלכליות, זה צופן בחובו עתיד קודר לאמנויות ולחינוך הבית ספרי בכללותו.

bottom of page